זה התחיל כמו עוד בוקר רגיל. איימי- השותפה שלי לחדר והחברה הכי טובה שלי, שכנראה יש לה איזושהי הפרעה נפשית- העירה אותי בצרחות ואני, למרות שאני רגילה לצרחות שלה, נפלתי מהמיטה.
"תגידי, איימי, יש לך איזושהי בעיה נפשית שלא סיפרת לי עליה?"
"לא, למה?" היא התפלאה.
"מה יש לך לעשות ערה ב..." העפתי מבט בשעון שתלוי על הקיר. "באמת, איימי? ארבע וחצי בבוקר? את רצינית?"
"רציתי שנוכל להיות היום יותר זמן יחד." הסבירה. "בכל זאת, זה היום האחרון שלי פה..."
הייתי מבולבלת. "מה?"
"שכחת איזה יום היום?"
"יום שני?" הייתי מבולבלת.
"כן," אמרה איימי כשדמעות מאיימות להתפרץ מעיניה. "יום שני, העשרים וחמישה למאי."
מרוב הלם שכחתי לנשום לשנייה. היום מגיעה המשפחה שרצתה לאמץ את איימי.
"אוי, איימי, אני לא מאמינה!" התחלתי לבכות וחיבקתי אותה. אני יודעת שאני אמורה לשמוח בשבילה, אבל היא החברה הכי טובה שלי ויש סיכוי לא קטן שלא נוכל להיפגש יותר.
"לילי, תבטיחי לי שנדבר כל יום." איימי אמרה לי ברצינות.
"אני נשבעת!" הבטחתי. "בטלפוןן, בשיחות וידיאו במחשב, נוכל אפילו להתכתב!"
"העיקר שלא תשכחי אותי." איימי בכתה.
" אני לא אוכל לשכוח אותך, את החברה הכי טובה שלי, את כמו אחותי!"
לפתע דלת החדר נפתחה וראינו את אמנדה, מנהלת בית היתומים, עומדת בפתח.
"בנות, אתן מוכנות להסביר לי מדוע אתן ערות בשעה כזאת?" על פניה נראה כעס.
"זאת לא אשמתה, אמנדה," איימי מיהרה להסביר, עדיין בוכה. "אני הערתי אותה. היום אני עוזבת אז..."
"רצינו שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד היום." השלמתי את המשפט בכל חנוק.
הבעת פניה של המנהלת התרככה. "הבנתי. אבל רציתי להודיע לכן משהו, שוודאי ישמח אתכן מאוד."
"מה?" איימי ואני אמרנו יחד מהר, ואז חייכנו זו לזו. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו אומרות דברים יחד.
"המשפחה שרצתה לאמץ אותך, איימי..."
"אל תגידי לי, אני יודעת, הם התחרטו!" איימי קטעה אותה כשחיוך קטן על פניה.
"לא," המנהלת אמרה והחיוך של איימי נעלם מיד. "הסברתי להם את המצב שלכן, אמרתי שאי אפשר להפריד ביניכן, והם אמרו שהם ראו את לילי והיא נראית להם ילדה מאוד נחמדה." פלטתי נחרה. נחמדה. ככה אני נראית בהתחלה. זו הסיבה שאין לי הרבה חברים- אני יכולה להיות נחמדה כשאני רוצה, אך רוב הזמן אני עוקצנית.
איימי דרכה לי על הרגל כדי שאשתוק.
"בכל מקרה," המנהלת המשיכה. "הם החליטו לאמץ את שתיכן!" היא סיימה, מחייכת כשהיא רואה איך ההבנה מחלחלת אלינו לאט לאט.
המנהלת הכירה אותנו די טוב, אז היא כבר ידעה למה לצפות. עד שהספקנו להבין מה קורה היא כבר ברחה מהחדר. ואז התחילו הצרחות שלנו. ליתר דיוק, איימי צרחה ואני ניסיתי לגרום לה לשתוק.
"איימי, תשתקי כבר!"
היא המשיכה לצרוח.
"איימי, תירגעי!"
עדיין צורחת.
"איימי, תפסיקי לצרוח כבר!"
לא עזר.
"איימי, אם את לא שותקת אני..." בזמן שניסיתי לחשוב על איום ראיתי מילון זרוק על הרצפה. "אני אזרוק עלייך את המילון הזה!"
איימי כנראה חשבה שאני לא רצינית והמשיכה להרוס לי את עור התוף. או-קיי, שלא תגיד שלא הזהרתי אותה. לקחתי את המילון וזרקתי עליה. בול פגיעה.
"פגעת לי בראש!"
"לא נורא, לפחות זה גרם לך להפסיק לצרוח." עניתי. "אני לא מאמינה שהיום אנחנו..." לא השלמתי את המשפט. אני מכירה את איימי יותר מידי טוב והצלחתי להבין שאם אסיים את המשפט הצרחות יתחילו פעם נוספת.
"תגידי, איימי, יש לך איזושהי בעיה נפשית שלא סיפרת לי עליה?"
"לא, למה?" היא התפלאה.
"מה יש לך לעשות ערה ב..." העפתי מבט בשעון שתלוי על הקיר. "באמת, איימי? ארבע וחצי בבוקר? את רצינית?"
"רציתי שנוכל להיות היום יותר זמן יחד." הסבירה. "בכל זאת, זה היום האחרון שלי פה..."
הייתי מבולבלת. "מה?"
"שכחת איזה יום היום?"
"יום שני?" הייתי מבולבלת.
"כן," אמרה איימי כשדמעות מאיימות להתפרץ מעיניה. "יום שני, העשרים וחמישה למאי."
מרוב הלם שכחתי לנשום לשנייה. היום מגיעה המשפחה שרצתה לאמץ את איימי.
"אוי, איימי, אני לא מאמינה!" התחלתי לבכות וחיבקתי אותה. אני יודעת שאני אמורה לשמוח בשבילה, אבל היא החברה הכי טובה שלי ויש סיכוי לא קטן שלא נוכל להיפגש יותר.
"לילי, תבטיחי לי שנדבר כל יום." איימי אמרה לי ברצינות.
"אני נשבעת!" הבטחתי. "בטלפוןן, בשיחות וידיאו במחשב, נוכל אפילו להתכתב!"
"העיקר שלא תשכחי אותי." איימי בכתה.
" אני לא אוכל לשכוח אותך, את החברה הכי טובה שלי, את כמו אחותי!"
לפתע דלת החדר נפתחה וראינו את אמנדה, מנהלת בית היתומים, עומדת בפתח.
"בנות, אתן מוכנות להסביר לי מדוע אתן ערות בשעה כזאת?" על פניה נראה כעס.
"זאת לא אשמתה, אמנדה," איימי מיהרה להסביר, עדיין בוכה. "אני הערתי אותה. היום אני עוזבת אז..."
"רצינו שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד היום." השלמתי את המשפט בכל חנוק.
הבעת פניה של המנהלת התרככה. "הבנתי. אבל רציתי להודיע לכן משהו, שוודאי ישמח אתכן מאוד."
"מה?" איימי ואני אמרנו יחד מהר, ואז חייכנו זו לזו. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו אומרות דברים יחד.
"המשפחה שרצתה לאמץ אותך, איימי..."
"אל תגידי לי, אני יודעת, הם התחרטו!" איימי קטעה אותה כשחיוך קטן על פניה.
"לא," המנהלת אמרה והחיוך של איימי נעלם מיד. "הסברתי להם את המצב שלכן, אמרתי שאי אפשר להפריד ביניכן, והם אמרו שהם ראו את לילי והיא נראית להם ילדה מאוד נחמדה." פלטתי נחרה. נחמדה. ככה אני נראית בהתחלה. זו הסיבה שאין לי הרבה חברים- אני יכולה להיות נחמדה כשאני רוצה, אך רוב הזמן אני עוקצנית.
איימי דרכה לי על הרגל כדי שאשתוק.
"בכל מקרה," המנהלת המשיכה. "הם החליטו לאמץ את שתיכן!" היא סיימה, מחייכת כשהיא רואה איך ההבנה מחלחלת אלינו לאט לאט.
המנהלת הכירה אותנו די טוב, אז היא כבר ידעה למה לצפות. עד שהספקנו להבין מה קורה היא כבר ברחה מהחדר. ואז התחילו הצרחות שלנו. ליתר דיוק, איימי צרחה ואני ניסיתי לגרום לה לשתוק.
"איימי, תשתקי כבר!"
היא המשיכה לצרוח.
"איימי, תירגעי!"
עדיין צורחת.
"איימי, תפסיקי לצרוח כבר!"
לא עזר.
"איימי, אם את לא שותקת אני..." בזמן שניסיתי לחשוב על איום ראיתי מילון זרוק על הרצפה. "אני אזרוק עלייך את המילון הזה!"
איימי כנראה חשבה שאני לא רצינית והמשיכה להרוס לי את עור התוף. או-קיי, שלא תגיד שלא הזהרתי אותה. לקחתי את המילון וזרקתי עליה. בול פגיעה.
"פגעת לי בראש!"
"לא נורא, לפחות זה גרם לך להפסיק לצרוח." עניתי. "אני לא מאמינה שהיום אנחנו..." לא השלמתי את המשפט. אני מכירה את איימי יותר מידי טוב והצלחתי להבין שאם אסיים את המשפט הצרחות יתחילו פעם נוספת.
